משהו קטן, אפילו קטנטן, שקרה ביום הראשון ללימודים. והנה אני יושבת בחוף הים, מול הגלים, נזכרת באותו עניין פעוט ומרגישה שבעצם אותו עניין של בוקר מאפשר סיפור פשוט.
אני אוהבת חופשים, שבהם הילדים אינם הולכים ללימודים. לא צריך למהר ולהאיץ, אין צורך להתעסק בהכנת שיעורים ובשאר מטלות מחייבות ופשוט אפשר להתרווח אל היום, כל פעם מחדש. הדרך הטובה ביותר להגדיר את תחושת הרווחה בימי חופשה, היא כפי שסוף, בני הצעיר אומר: "איזה כיף! אפשר לקרוא המון ספרים". ואכן לסוף ולי היה קיץ מקסים; קיץ שבו זרמו הרבה מים, שמים, חברים וגם ספרים. במשך הימים בילינו ונהנינו ואף קינחנו את החופשה במסיבת בנים והרבה מתוקים, אבל רגע לפני שהולכים לישון, סוף נזכר שהנה מחר מתחילה לה עוד שנת לימודים וההתרגשות גדולה. עבורו זוהי השנה האחרונה בבית הספר היסודי והשמחה שיורדת אל הבטן נותנת אותותיה.
סוף, שנוסע בהסעה לבית הספר, מבקש ממני שביום הראשון ללימודים שאקח אותו. אני עונה לו שאני לא יכולה ובכלל אביו התקשר ואמר שיגיע לאסוף אותו. "אולי בכל זאת?" הוא שואל, שהרי עם אבא הוא נוסע בין כה וכה, כשהוא ישן אצלו. אך אני, שאינני חובבות נסיעות, אומרת שהפעם לא.
שנינו מתעוררים לבוקר חדש ומחייכים. אצלי בלב קצת מציק ולא נעים על שאמרתי לא לבקשת ההסעה, אך ממשיכים ומתארגנים, שהרי זהו היום הראשון ללימודים. צלצול טלפון וסוף עונה. על הקו אביו שאומר, שהוא מצטער אך בדרך יש מחסום ונראה שהוא מאחר. אני מבקשת מסוף שימסור שאין כל בעיה ושאני אקח אותו לבית הספר בשמחה.
תוך כדי נסיעה אני שואלת את סוף אם הוא ער לכך, שהנה מה שביקש התממש. סוף לרגע נבהל ואני מרגיעה, שהרי לא קרה שום דבר נורא, לא אסון ולא תאונה, אלא רק עיכוב קטנטן בדרכו של אבא. האם שם לב לעובדה שהוא כל כך רצה שאקח אותו לבית הספר ביום הראשון ללימודים ופשוט כך קרה? חייכתי אליו והזכרתי לו שגם הפעם הקסם פעל, שאת מה שמאוד רצה מימש בכוח המחשבה ואם כך, הוא יכול גם לברך את עצמו לשנת הלימודים החדשה ולבקש את מה שברצונו שיתממש. הצעתי לו שיעצום לרגע את עיניו ויעלה בפניו תמונה - כיצד הוא רוצה לראות את זו השנה?
מגיעים לבית הספר, חיבוק ונשיקה ואני מתפנה לפתוח את שנת הלימודים שלי, כפי שהבטחתי לעצמי. במשך הקיץ קיבלתי החלטה, שבשנה זו העשייה שלי תנבע אך ורק מתוך שמחה והנאה וכדי שאוכל להעיז ולהתמסר, את היום הראשון ללימודים אבלה בכתיבה, שחיה ורביצה בחוף הים שליד ביתי. אורזת בתרמיל כמה פירות, בקבוק מים, מגבת ומחברת ומתגלגלת לחוף. לפני שאני מגיעה, אני חושבת לעצמי שכמה נחמד אם היה לי כסא חוף לישיבה וכשבפעם הבאה אשאל "מה את רוצה במתנה?", אבקש מין כסא שכזה.
אני נכנסת לחוף ומחליטה שלפני השחייה אצעד מעט ואני יוצאת לדרכי בחיוך ושירה.
תוך כדי הליכה אני רואה ממרחק דבר מה צבעוני המונח על החול. כשאני מתקרבת מתבהרת התמונה, ועל החוף מונחים שני כסאות ים ישנים אך מקסימים. אני אוספת אותם בחדווה וחוזרת אל מקום מושבי מתחת לסככה.
אותו עניין פעוט מאפשר סיפור פשוט, או מתוך פשטות רבה, כל שאבקש בחיוך רחב מתממש.
הים, כמו הטבע בכלל, הוא חבר יקר; מצרפת דברים שכתבתי לאחר שישנתי לילה בחוף הים שליד ביתי:
היום פגשתי באלוהים,
בים.
הוא התעורר לאט לאט,
מתמתח, פוקח עיניים
ומחייך במלוא העוצמה.
הוא שלח לי נשיקה
על לחי שרק התעוררה.
היום פגשתי באלוהים,
בים
והוא מילא את ליבי שמחה,
מכאן ועד קצה העולם.
אני אוהבת חופשים, שבהם הילדים אינם הולכים ללימודים. לא צריך למהר ולהאיץ, אין צורך להתעסק בהכנת שיעורים ובשאר מטלות מחייבות ופשוט אפשר להתרווח אל היום, כל פעם מחדש. הדרך הטובה ביותר להגדיר את תחושת הרווחה בימי חופשה, היא כפי שסוף, בני הצעיר אומר: "איזה כיף! אפשר לקרוא המון ספרים". ואכן לסוף ולי היה קיץ מקסים; קיץ שבו זרמו הרבה מים, שמים, חברים וגם ספרים. במשך הימים בילינו ונהנינו ואף קינחנו את החופשה במסיבת בנים והרבה מתוקים, אבל רגע לפני שהולכים לישון, סוף נזכר שהנה מחר מתחילה לה עוד שנת לימודים וההתרגשות גדולה. עבורו זוהי השנה האחרונה בבית הספר היסודי והשמחה שיורדת אל הבטן נותנת אותותיה.
סוף, שנוסע בהסעה לבית הספר, מבקש ממני שביום הראשון ללימודים שאקח אותו. אני עונה לו שאני לא יכולה ובכלל אביו התקשר ואמר שיגיע לאסוף אותו. "אולי בכל זאת?" הוא שואל, שהרי עם אבא הוא נוסע בין כה וכה, כשהוא ישן אצלו. אך אני, שאינני חובבות נסיעות, אומרת שהפעם לא.
שנינו מתעוררים לבוקר חדש ומחייכים. אצלי בלב קצת מציק ולא נעים על שאמרתי לא לבקשת ההסעה, אך ממשיכים ומתארגנים, שהרי זהו היום הראשון ללימודים. צלצול טלפון וסוף עונה. על הקו אביו שאומר, שהוא מצטער אך בדרך יש מחסום ונראה שהוא מאחר. אני מבקשת מסוף שימסור שאין כל בעיה ושאני אקח אותו לבית הספר בשמחה.
תוך כדי נסיעה אני שואלת את סוף אם הוא ער לכך, שהנה מה שביקש התממש. סוף לרגע נבהל ואני מרגיעה, שהרי לא קרה שום דבר נורא, לא אסון ולא תאונה, אלא רק עיכוב קטנטן בדרכו של אבא. האם שם לב לעובדה שהוא כל כך רצה שאקח אותו לבית הספר ביום הראשון ללימודים ופשוט כך קרה? חייכתי אליו והזכרתי לו שגם הפעם הקסם פעל, שאת מה שמאוד רצה מימש בכוח המחשבה ואם כך, הוא יכול גם לברך את עצמו לשנת הלימודים החדשה ולבקש את מה שברצונו שיתממש. הצעתי לו שיעצום לרגע את עיניו ויעלה בפניו תמונה - כיצד הוא רוצה לראות את זו השנה?
מגיעים לבית הספר, חיבוק ונשיקה ואני מתפנה לפתוח את שנת הלימודים שלי, כפי שהבטחתי לעצמי. במשך הקיץ קיבלתי החלטה, שבשנה זו העשייה שלי תנבע אך ורק מתוך שמחה והנאה וכדי שאוכל להעיז ולהתמסר, את היום הראשון ללימודים אבלה בכתיבה, שחיה ורביצה בחוף הים שליד ביתי. אורזת בתרמיל כמה פירות, בקבוק מים, מגבת ומחברת ומתגלגלת לחוף. לפני שאני מגיעה, אני חושבת לעצמי שכמה נחמד אם היה לי כסא חוף לישיבה וכשבפעם הבאה אשאל "מה את רוצה במתנה?", אבקש מין כסא שכזה.
אני נכנסת לחוף ומחליטה שלפני השחייה אצעד מעט ואני יוצאת לדרכי בחיוך ושירה.
תוך כדי הליכה אני רואה ממרחק דבר מה צבעוני המונח על החול. כשאני מתקרבת מתבהרת התמונה, ועל החוף מונחים שני כסאות ים ישנים אך מקסימים. אני אוספת אותם בחדווה וחוזרת אל מקום מושבי מתחת לסככה.
אותו עניין פעוט מאפשר סיפור פשוט, או מתוך פשטות רבה, כל שאבקש בחיוך רחב מתממש.
הים, כמו הטבע בכלל, הוא חבר יקר; מצרפת דברים שכתבתי לאחר שישנתי לילה בחוף הים שליד ביתי:
היום פגשתי באלוהים,
בים.
הוא התעורר לאט לאט,
מתמתח, פוקח עיניים
ומחייך במלוא העוצמה.
הוא שלח לי נשיקה
על לחי שרק התעוררה.
היום פגשתי באלוהים,
בים
והוא מילא את ליבי שמחה,
מכאן ועד קצה העולם.
